11
1-2 איש בשם אלעזר, שגר בבית־עניה עם מרים ואחותה מרתא, חלה. אחותו מרים היא זו שמשחה את ישוע במרקחת יקרה וניגבה את רגליו בשערותיה. 3 מרתא ומרים שלחו הודעה לישוע: ”אדוני, ידידך הטוב חולה מאוד.“
4 כששמע ישוע את הדבר אמר: ”מחלה זאת לא תיגמר במוות, כי אם להביא כבוד לאלוהים. כי בן האלוהים יפואר באמצעות המחלה הזאת.“ 5 ישוע אהב מאוד את מרתא, מרים ואלעזר. 6 כאשר ישוע שמע שאלעזר חלה, התעכב יומיים 7 ורק לאחר מכן אמר לתלמידיו: ”הבה נחזור ליהודה.“
8 ”אולם, רבי,“ קראו התלמידים במחאה, ”לפני ימים ספורים בלבד ניסו מנהיגי היהודים להרוג אותך, ועכשיו אתה חוזר לאותו מקום?“
9 ”בכל יום יש שתים־עשרה שעות אור, ובמשך השעות האלה יכול כל אחד ללכת בלי ליפול או להיכשל. 10 מי שהולך בלילה ייכשל וימעד בגלל החשכה.“ 11 ישוע המשיך: ”חברנו אלעזר ישן, אך אני הולך להעיר אותו.“
12-13 ישוע התכוון לכך שאלעזר מת, אולם תלמידיו חשבו שאמר כי אלעזר ישן במנוחה, ולכן אמרו: ”אם אלעזר ישן שינה טובה הוא ודאי יבריא!“ 14 ”אלעזר מת“, אמר להם ישוע בפירוש. 15 ”אני שמח למענכם שלא הייתי שם, כדי שתלמדו להאמין. הבה נלך אליו.“
16 תומא (הנקרא בשם חיבה ”התאום“) אמר לחבריו התלמידים: ”בואו נלך גם אנחנו כדי שנמות איתו.“
17 בהגיעם לבית־עניה נאמר להם שאלעזר מת ושהוא קבור כבר ארבעה ימים. 18 בית־עניה מרוחקת מירושלים רק כשלושה קילומטר, 19 ויהודים רבים באו מירושלים לנחם את מרתא ומרים באבלן. 20 כאשר שמעה מרתא שישוע היה בדרכו אליהן, הלכה לפגוש אותו, ואילו מרים נשארה בבית.
21 ”אדוני,“ אמרה מרתא לישוע, ”אילו היית כאן, אחי לא היה מת. 22 אך עדיין לא מאוחר מדי, כי אני יודעת שכל מה שתבקש מאלוהים הוא ייתן לך.“
23 ”אחיך יקום לחיים“, הבטיח ישוע.
24 ”כן,“ אמרה מרתא, ”עם כל האחרים בתחיית המתים ביום האחרון.“
25 אולם ישוע אמר לה: ”אני הוא התחייה והחיים. כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות. 26 כל המאמין בי יחיה לנצח ולא ימות לעולם! האם את מאמינה לי?“
27 ”כן, אדוני,“ השיבה, ”אני מאמינה שאתה המשיח בן־האלוהים אשר לו חיכינו זמן רב.“
28 כשסיימה מרתא לדבר עזבה את ישוע וחזרה למרים. מרתא קראה למרים בסתר ואמרה: ”המורה נמצא כאן; הוא רוצה לדבר איתך.“ 29 מרים יצאה אליו מיד.
30 ישוע נשאר עדיין מחוץ לכפר, במקום שבו פגשה אותו מרתא. 31 היהודים שבאו לנחם את האבלות ראו את מרים עוזבת את הבית בחיפזון. הם חשבו שהיא הולכת לבכות על קבר אחיה, ולכן הלכו בעקבותיה.
32 כאשר הגיעה מרים למקום הימצאו של ישוע, נפלה לרגליו וקראה בבכי: ”אדוני, אילו היית כאן, אחי לא היה מת.“ 33 בכייה ובכי האבלים נגע ללבו של ישוע, וגם הוא התרגש ונאנח. 34 ”היכן קברתם אותו?“ שאל.
”בוא וראה“, ענו האנשים. 35 ישוע בכה.
36 ”הם היו חברים טובים מאוד“, אמרו היהודים זה לזה. ”ראו עד כמה אהב אותו!“
37 היו שאמרו: ”אם הוא ריפא את העיוור, האם לא היה יכול גם למנוע את מותו של אלעזר?“ 38 ישוע שוב התרגש והלך אל קברו של אלעזר. הוא נקבר במערה שאבן גדולה חסמה את פיתחה.
39 ”הזיזו את האבן“, ביקש ישוע.
אולם מרתא, אחות המת, אמרה: ”אבל אדוני, הגופה ודאי מצחינה; הרי הוא קבור כבר ארבעה ימים!“
40 ”האם לא אמרתי לך שאם תאמיני תראי את גבורת האלוהים?“ שאל ישוע.
41 האנשים הזיזו את האבן, וישוע נשא עיניו אל השמים וקרא: ”אבי, תודה לך על שאתה שומע אותי. 42 אני יודע שאתה שומע אותי תמיד, אולם אמרתי זאת כדי שכל הנוכחים כאן יאמינו שאתה שלחת אותי.“ 43 לאחר מכן הוא קרא בקול רם מאוד: ”אלעזר, צא החוצה!“ 44 ואלעזר יצא החוצה עטוף עדיין בתכריכים. ”הסירו מעליו את התכריכים ותנו לו ללכת“, אמר ישוע.
45 יהודים רבים מבין מנחמי מרים אשר חזו בנס האמינו בישוע. 46 אולם היו שהלכו לפרושים וסיפרו להם את הדבר.
47 הפרושים וראשי הכוהנים כינסו אסיפה כדי לדון במצב. ”איפה הוא ואיפה אנחנו?“ שאלו זה את זה במבוכה. ”האיש הזה באמת מחולל ניסים! 48 אם לא נאסור אותו יאמין בו כל העם וילך אחריו, וזה יהיה סופנו, כי אז יבואו הרומאים ויסירו את בית המקדש ואת עמנו!“
49 קייפא, הכהן הגדול באותה שנה, אמר להם: ”אינכם מבינים דבר! 50 האינכם מבינים כי מוטב שאדם אחד ימות בעד כל העם, מאשר שכל העם ימות בעד אדם אחד? למה לסכן את העם?“
51 קייפא לא אמר דברים אלה ביוזמתו, אלא בהשראת אלוהים, כי בהיותו הכהן הגדול של אותה שנה ניבא שישוע ימות בעד העם. 52 ולא רק בעד העם, אלא גם כדי לקבץ ולאחד את כל בני־האלוהים באשר הם.
53 מאותו יום ואילך תכננו מנהיגי היהודים להרוג את ישוע, 54 ולכן הוא הפסיק להתהלך בגלוי באזור יהודה. הוא עזב את ירושלים והחליט ללכת לעיר אפרים שבגבול המדבר, שם נשאר עם תלמידיו.
55 בהתקרב חג הפסח עלו לירושלים יהודים רבים מכל קצות הארץ, כדי להשתתף בטקס הטהרה שקדם לחג. 56 הם רצו לראות את ישוע, ובעמדם בבית־המקדש שאלו איש את רעהו: ”מה דעתכם, האם יבוא לחג הפסח או לא?“ 57 בינתיים הודיעו ראשי הכוהנים והפרושים בציבור, שכל הרואה את ישוע חייב לדווח להם על כך מיד, כדי שיוכלו לאסרו.