1ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 2בן־אדם שים פניך על־הר שעיר והנבא עליו׃

3ואמרת לו כה אמר אדני יהוה הנני אליך הר־שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שממה ומשמה׃

4עריך חרבה אשים ואתה שממה תהיה וידעת כי־אני יהוה׃

5יען היות לך איבת עולם ותגר את־בני־ישראל על־ידי־חרב בעת אידם בעת עון קץ׃ 6לכן חי־אני נאם אדני יהוה כי־לדם אעשך ודם ירדפך אם־לא דם שנאת ודם ירדפך׃ 7ונתתי את־הר שעיר לשממה ושממה והכרתי ממנו עבר ושב׃ 8ומלאתי את־הריו חלליו גבעותיך וגאותיך וכל־אפיקיך חללי־חרב יפלו בהם׃ 9שממות עולם אתנך ועריך לא [תישבנה כ] (תשבנה ק) וידעתם כי־אני יהוה׃

10יען אמרך את־שני הגוים ואת־שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה ויהוה שם היה׃ 11לכן חי־אני נאם אדני יהוה ועשיתי כאפך וכקנאתך אשר עשיתה משנאתיך בם ונודעתי בם כאשר אשפטך׃ 12וידעת כי־אני יהוה שמעתי ׀ את־כל־נאצותיך אשר אמרת על־הרי ישראל לאמר ׀ [שממה כ] (שממו ק) לנו נתנו לאכלה׃ 13ותגדילו עלי בפיכם והעתרתם עלי דבריכם אני שמעתי׃ ס 14כה אמר אדני יהוה כשמח כל־הארץ שממה אעשה־לך׃ 15כשמחתך לנחלת בית־ישראל על אשר־שממה כן אעשה־לך שממה תהיה הר־שעיר וכל־אדום כלה וידעו כי־אני יהוה׃ פ