1ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל־אחיהם היהודים׃ 2ויש אשר אמרים בנינו ובנתינו אנחנו רבים ונקחה דגן ונאכלה ונחיה׃ 3ויש אשר אמרים שדתינו וכרמינו ובתינו אנחנו ערבים ונקחה דגן ברעב׃ 4ויש אשר אמרים לוינו כסף למדת המלך שדתינו וכרמינו׃ 5ועתה כבשר אחינו בשרנו כבניהם בנינו והנה אנחנו כבשים את־בנינו ואת־בנתינו לעבדים ויש מבנתינו נכבשות ואין לאל ידנו ושדתינו וכרמינו לאחרים׃ 6ויחר לי מאד כאשר שמעתי את־זעקתם ואת הדברים האלה׃ 7וימלך לבי עלי ואריבה את־החרים ואת־הסגנים ואמרה להם משא איש־באחיו אתם נשאים ואתן עליהם קהלה גדולה׃ 8ואמרה להם אנחנו קנינו את־אחינו היהודים הנמכרים לגוים כדי בנו וגם־אתם תמכרו את־אחיכם ונמכרו־לנו ויחרישו ולא מצאו דבר׃ ס 9[ויאמר כ] (ואומר ק) לא־טוב הדבר אשר־אתם עשים הלוא ביראת אלהינו תלכו מחרפת הגוים אויבינו׃ 10וגם־אני אחי ונערי נשים בהם כסף ודגן נעזבה־נא את־המשא הזה׃ 11השיבו נא להם כהיום שדתיהם כרמיהם זיתיהם ובתיהם ומאת הכסף והדגן התירוש והיצהר אשר אתם נשים בהם׃ 12ויאמרו נשיב ומהם לא נבקש כן נעשה כאשר אתה אומר ואקרא את־הכהנים ואשביעם לעשות כדבר הזה׃ 13גם־חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים את־כל־האיש אשר לא־יקים את־הדבר הזה מביתו ומיגיעו וככה יהיה נעור ורק ויאמרו כל־הקהל אמן ויהללו את־יהוה ויעש העם כדבר הזה׃ 14גם מיום ׀ אשר־צוה אתי להיות פחם בארץ יהודה משנת עשרים ועד שנת שלשים ושתים לארתחשסתא המלך שנים שתים עשרה אני ואחי לחם הפחה לא אכלתי׃ 15והפחות הראשנים אשר־לפני הכבידו על־העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף־שקלים ארבעים גם נעריהם שלטו על־העם ואני לא־עשיתי כן מפני יראת אלהים׃ 16וגם במלאכת החומה הזאת החזקתי ושדה לא קנינו וכל־נערי קבוצים שם על־המלאכה׃ 17והיהודים והסגנים מאה וחמשים איש והבאים אלינו מן־הגוים אשר־סביבתינו על־שלחני׃ 18ואשר היה נעשה ליום אחד שור אחד צאן שש־בררות וצפרים נעשו־לי ובין עשרת ימים בכל־יין להרבה ועם־זה לחם הפחה לא בקשתי כי־כבדה העבדה על־העם הזה׃ 19זכרה־לי אלהי לטובה כל אשר־עשיתי על־העם הזה׃ פ |